עובדת עירייה אשר החליקה במהלך יום כיף מהעבודה הוכרה כזכאית לפיצוי כנפגעת תאונת עבודה
עובדת עירייה השתתפה באירוע השתלמות אשר נערך מטעם מקום העבודה. האירוע התקיים בבית מלון והעירייה הייתה שותפה לארגונו באופן חלקי. במהלך האירוע, החליקה העובדת כתוצאה משלולית מים על יד בריכת השחייה, נפלה בחוזקה ונפגעה באגן ובגב. העובדת קיבלה טיפול רפואי ראשוני בבית המלון ומיד לאחר מכן פנתה למוקד רפואי לצורך המשך טיפול. יצוין כי העובדת דיווחה על התאונה למעסיק שלה.
במסגרת הטיפול הרפואי התגלה כי העובדת סובלת משבר דחיסה באחת מחוליות הגב התחתון, ועל כן היא תבעה את מקום עבודתה בגין תאונת עבודה. לטענתה, היא זכאית להיות מוכרת כנפגעת תאונת עבודה הן משום שאירוע ההשתלמות שבו נפגעה אורגן בחלקו על ידי העירייה ומומן על ידה והן משום שהיא קיבלה שכר כרגיל על יום הפעילות והדבר מעיד שהתאונה קרתה במהלך יום עבודה ובאירוע מטעם המעסיקה.
התביעה הוגשה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב ונדונה בפני כבוד השופטת אירית הרמל.
העירייה ביקשה לדחות את התביעה ואת הדרישה להכיר בתאונה כתאונת עבודה, בטענה שהתאונה קרתה במהלך אירוע שהוא פעילות חברתית שאינה נלווית לעבודה. העירייה טענה כי אין קשר בין הפעילות לבין עבודתה של התובעת, וכי התאונה אירעה בזמן ובמקום שהם מחוץ למסגרת העבודה.
עוד נטען בכתב ההגנה כי אירוע ההשתלמות לא אורגן על ידי העירייה וכי התכנים באירוע לא היו מכוונים לקידומה המקצועי של העובדת. לבסוף טענה העירייה כי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין ההשתלמות – העובדת נפגעה בזמן ששהתה בבריכת השחייה, בפעילות פנאי פרטית, ולא בזמן של אחת הפעילויות שהיו חלק מסדר היום של האירוע.
כבוד השופטת אירית הרמל ביקשה להכריע בשאלה האם ניתן להגדיר את הפעילות הנלווית כפעילות הקשורה לעבודתה של הנפגעת, באופן שיצדיק קבלת פיצוי מהביטוח הלאומי בשל התאונה. השופטת הרמל בחנה את הפסיקה בנושא, המכירה בכך שבשוק התעסוקה בימינו, יחסי העבודה בין עובד למעסיק חלים גם על פעילויות שאינן קשורות לעבודה באופן ישיר ומתרחשות מעבר לשעות ומסגרת העבודה הרשמיות. מכאן, שגם תאונה שקרתה בפעילות נלווית לעבודה, כגון השתלמויות או אירועי ספורט, עשויה לזכות את העובד בכיסוי ביטוחי כאילו קרתה התאונה בשעות העבודה הרשמיות.
ראשית, יש לבחון את מידת העניין שיש למעסיק בקיומו של האירוע ובהשתתפות העובדים. מכאן, שגם אירוע נופש מטעם המעסיק או אירוע פנאי שמטרתו גיבוש חברתי של העובדים ייחשבו לפעילות נלווית לעבודה. אולם, יש להראות כי למעסיק זיקה ממשית לפעילות הנלווית. למשל, שהוא שותף למימונה של הפעילות, או שהיא כוללת תכנים המשרתים את המעסיק ומקדמת את מקצועיותם של העובדים, או שהוא עודד את העובדים לקחת בה חלק. יחד עם זאת, אם מעסיק נתן לעובדיו הטבה בדמות חופשה ועודד אותם לצאת אליה, לא תיחשב החופשה כפעילות נלווית לעבודה.
בנוסף, הכרה באירוע כפעילות נלווית לעבודה אינה מספיקה. יש גם לבחון האם התאונה קרתה עקב פעילות שהיתה קשורה באופן ברור לאירוע והיוותה חלק מובהק ואינטגרלי ממנו; או שמא היה מדובר בפעילות פרטית שהעובד בחר לעשות לבדו, במנותק מהאירוע כולו. כלומר, לא כל תאונה המתרחשת בפעילות נלווית לעבודה תוכר אוטומטית כתאונת עבודה.
כבוד השופטת הרמל קיבלה את טענת התובעת כי התאונה אירעה במסגרת פעילות נלווית לעבודה. מדובר היה בפעילות לרגל יום האישה שאורגנה על ידי ועד העובדים, היתה פתוחה לעובדות העירייה בלבד ומומנה בחלק על ידי העירייה באמצעות התקציב השנתי הניתן לוועד העובדים. עוד קיבלה השופטת את הטענה כי העובדה שהעובדת קיבלה שכר בגין השעות שבהן שהתה באירוע מראה כי לעירייה היה עניין בקיומו ומחזקת את הגדרתו כפעילות נלווית לעבודה.
בהמשך, קיבלה כבוד השופטת הרמל את טענת התובעת כי התאונה עצמה אירעה בזמן ובמקום שהיו חלק אינטגרלי מהפעילות הנלווית. התאונה אמנם אירעה לתובעת מפעילות שלכאורה היתה יכולה להתפרש כפעילות פרטית (רחצה בבריכה), אך היא קרתה כשהיתה כבר בדרכה לפעילות משותפת שהיתה חלק מסדר היום של האירוע כולו.
לאור זאת קבעה השופטת הרמל בפסק הדין כי התאונה אירעה בפעילות נלווית לעבודה, ועל כן יש לראות בה תאונת עבודה לפי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי. השופטת אף פסקה כי על העירייה לשאת בהוצאות המשפטיות. בעקבות זאת, זכתה העובדת שהתאונה תוכר על ידי הביטוח הלאומי כתאונת עבודה ויכלה להגיש תביעה לפיצוי.
לסיכום, להכרה בתאונה כתאונת עבודה חשיבות רבה, משום שהיא מזכה את העובדת בפיצוי מטעם הביטוח הלאומי, הכולל ימי מחלה, כיסוי הוצאות רפואיות ואף קיצבת נכות, אם יתברר כי הפגיעה גרמה לנכות. ללא הכרה זו, לא היתה זוכה התובעת בפיצוי בשל התנגדות המעסיקה שלה להכרה בתאונה כתאונת עבודה.
